קומפוסטציה היא תהליך ביולוגי של פירוק וייצוב חומרים אורגניים בתנאים המאפשרים קבלת טמפרטורות תרמופיליות כתוצאה משחרור חום המופק בפעילות ביולוגית, המסתיים בקבלת תוצר יציב, יבש והגייני, המשמש כתוסף מועיל לקרקע ולהזנת צמחים.

קומפוסטציה היא השיטה המובילה בארץ לטיפול בזבל רפתות. התהליך ניתן לביצוע במפעלים גדולים וכן במתקנים מקומיים קטנים. התהליך אורך מספר שבועות, במהלכן החומר מתחמם לטמפרטורות תרמופיליות (55 – 75 מ"צ). בתהליך מתרחש פירוק מואץ בתנאים אירוביים, המביא לצמצום נפח ומשקל, להתייבשות ולהתייצבות החומר. בתום התהליך מתקבל קומפוסט שהוא תוצר הגייני, יציב, נוח לשימוש ובעל תועלות לחקלאות. השיטה הבסיסית והמקובלת ביותר לקומפוסטציה היא שיטת התלמים (windrows). בשיטה זו מציבים ערמות על משטח, באמצעות ציוד מיכני הופכים את הערמות באופן סדיר מדי מספר ימים או שבועות. תנועת אוויר פסיבית דרך הערמה מאפשרת תחלופה של חמצן וקיום התהליך האירובי. שיטת התלמים נהוגה בארץ ברוב מפעלי הקומפוסט הגדולים. היתרונות של שיטת התלמים הם: הגמישות והפשטות בתפעול, ההשקעה הנמוכה יחסית, ההתאמה לנפחים גדולים. החסרונות הם: דרישה לשטחים גדולים, פוטנציאל למפגעים סביבתיים, קשיי תפעול בעונות גשומות. שיטה חליפית היא קומפוסטציה אינטנסיבית באוורור מאולץ. האוורור המאולץ מזרז את זמן הטיפול ומקטין בעיות ריח.

היתרונות של האוורור המאולץ: חסכון במקום, התאמה לנפחים קטנים, בקרת תהליך, צמצום מפגעי ריח. החסרון: השקעה גבוהה יחסית. רוב הרפתות בישראל מסתייעות בשירותיהם של מתקני טיפול איזוריים (קומפוסט או ביוגז). הקמת מתקני טיפול מקומיים, בתוך הרפתות, היא חלופה ריאלית למתקנים האיזוריים. הגורמים המעודדים הקמה של מתקני קומפוסטציה מקומיים ברפתות הם: מחסור באתרים איזוריים, עלויות שינוע גבוהות, דמי כניסה גבוהים. מומלץ ליישם טכנולוגיות של אוורור מאולץ במתקנים המקומיים, כדי להפחית מפגעים סביבתיים וכדי לצמצם בשטח המתקן.